מגזין "פפירוס" מרץ אפריל 2022 (כתבו נעמה לוריה ארבילי ושי כץ)
בפתח כתבה זו, אני רוצה לחזור איתכם רגע לאירוע מכונן בחיי. לפני כשלוש שנים, כאשר
בני נתיב היה בן 5 ,נאלצנו לכרות בגינתנו את עץ האלביציה הוורודה האהוב שלנו שמת בטרם עת
אגב, עץ זה היה צאצא/זריע של אחד מכמה מיני עצים שקיבל סבי בשנות החמישים מרות בנימין,
חלוצת איקלום צמחי הנוי בישראל, זאת במסגרת בחינת אקלום עצי נוי בעמק יזרעאל.
זמן רב עמד העץ היבש, עד שמצאנו את תעצומות הנפש הנדרשות לפרידה, שהגיעו לא לפני שהתפתח נצר מבטיח משרידי שורשי עץ האם, נצר שכולו תקווה או אולי זו פשוט הקארמה של העץ, להמשיך לחיות בגינתנו ולשמר את ההיסטוריה.
וכך, לכשהגיעה העת, גמלה בליבנו ההחלטה לכרות את העץ בשבת בבוקר. נתיב, שלא היה שותף להחלטה, בעודו טרוד במשחק בצידה האחר של גינת הבית, שמע את רעש המסור וסקרנותו הובילה אותו.
תמונה אחת מספיקה כדי לשקף את עוצמת סערת הרגשות שאחזה בו למראה
הנעשה..
לצפייה בכתבה המלאה: